ישנם מקרים שבהם, במסגרת הליך משפטי בית המשפט קובע בהחלטת ביניים שתהיה תקפה עד שהדיון המשפטי יסתיים ועד שיתקבל פסק דין סופי. כל אחד מהצדדים רשאי לערער על החלטת הביניים, גם לפני תום ההליך. עם זאת, לא תמיד כדאי לערער על החלטת הביניים. בכך נעסוק במאמר זה.
בהלכה הפסוקה נקבע כי יהיה מקום לתת רשות ערעור להחלטת ביניים, כאשר בכוחו של המבקש להראות ולשכנע כי הדיון בערעור חיוני, על אף שההליך העיקרי טרם הגיע לסיומו
האם ניתן לערער על החלטת ביניים? מכוח איזה סעיפים בחוק?
באופן כללי, קובע סעיף 52(ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984, כי בתי המשפט ידונו בהשגות הצדדים על החלטות ביניים (אם ישנן כאלה) במסגרת הערעור על פסק הדין; תקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי (תשמ"ד-1984) קובעת כי גם אם צד להליך לא ערער על החלטת ביניים עם נתינתה, פתוחה בפניו הדרך להשיג עליה בזכות בתום ההליך, במסגרת ערעור על פסק הדין.
עם זאת, בהלכה הפסוקה נקבע כי יהיה מקום ליתן רשות ערעור להחלטת ביניים, כאשר בכוחו של המבקש להראות ולשכנע כי הדיון בערעור חיוני, על אף שההליך העיקרי טרם הגיע לסיומו: אם מבקש ההשגה יכול להראות כי דחיית הדיון בהשגה על החלטת הביניים לשלב הערעור על פסק הדין, עלולה להשפיע או לפגוע באופן ממשי על זכויות בעלי הדין; עלולה לגרום לנזק של ממש; או עלולה לגרום לקיומו של הליך שגוי או מיותר מבחינה משפטית.
בהלכה הפסוקה, יושמה הוראת סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט, העוסקת ברשות ערעור על החלטת ביניים המוגשת על החלטת בית משפט מחוזי. בקשות רשות הערעור מוגשות לפני בית משפט העליון במתכונת זהה למתכונת בה צריך מבקש רשות הערעור לעמוד, בכל הנוגע לתנאים הקבועים בהוראת סעיף 52 (ב) לחוק.
נסיבות בהן הדיון על החלטת ביניים הוא חיוני: האם ההחלטה עשויה להשפיע או להזיק באופן בלתי הפיך, האם ההכרעה בשלב זה, לפני סיום ההליך העיקרי, עשויה לייתר הליך משפטי ארוך ומורכב, או שההכרעה תמנע בכלל קיום הליך ארוך ושגוי
מהן הנסיבות לפיהן חיוני הדיון על החלטת הביניים?
כאמור, יש מספר נסיבות בעטיין עולה חיוניות הדיון לעניין זה, ובהן:
• הפיכותה של ההחלטה - האם ההחלטה עשויה להשפיע או להזיק באופן בלתי הפיך;
• ייתור ההליך המשפטי - האם ההכרעה בשלב זה, לפני סיום ההליך העיקרי, עשויה לייתר הליך משפטי ארוך ומורכב, או שההכרעה תמנע בכלל קיום הליך ארוך ושגוי (רע"א 2856/12 גדעון כהן ואח' נגד מע"צ).
טעם נוסף להלכה זו מושרש בהלכה כי לערכאה הדיונית נתון שיקול דעת רחב ביותר, בכל הנוגע להחלטות שהן החלטות ביניים, כי ערכאות הערעור נוטות בדרך כלל שלא להתערב בהפעלת שיקול דעת, אלא במצבים חריגים (רע"א 3851/11 נדב נגד לוי).
על מי שמבקש להצליח בבקשת רשות ערעור על החלטת ביניים, מוטל הנטל להעמיד טעם בעל משקל רב, שיצדיק חריגה מעיקרון היסוד, לפיו השגה על החלטת ביניים תיעשה בשלב הערעור על פסק הדין כולו
מתי כדאי להגיש השגה על החלטת ביניים?
כפי שניתן לראות, על מי שמבקש להצליח בבקשת רשות ערעור על החלטת ביניים, מוטל הנטל להעמיד טעם בעל משקל רב, שיצדיק חריגה מעיקרון היסוד, לפיו השגה על החלטת ביניים תיעשה בשלב הערעור על פסק הדין כולו. לכן, לא תמיד רצוי ומועיל לפנות בהשגה על החלטת ביניים לבית משפט של ערעור, אלא אם כן מדובר במקרים שבהם ייגרם נזק בלתי ניתן לתיקון או מדובר במקרה חריג ויוצא מן הכלל.
מקרה לדוגמה, בו לא הצליחה השגה על החלטת ביניים: מקרה שבו טען בעל דין כנגד מנהל העיזבון, כי הוא היה בעל חשבון משותף עם המנוח; וכי החלטת מנהל העיזבון להורות כי השותף בחשבון (הבן) יחויב להשיב את הכספים שנטל מהחשבון לאחר פטירת האב, היא החלטה שגויה, המצדיקה התערבות של בית המשפט).
במקרה זה, קבע ביהמ"ש כי הדין הישראלי אינו מעניק את מלוא הבעלות בחשבון משותף לידי השותף שנשאר בחיים, גם אם במסמכי פתיחת החשבון נכלל סעיף אריכות ימים. כידוע, מטרת סעיף זה להגן על האינטרסים של הבנק ותו לא; הסעיף אינו קובע את זכויות השותפים בחשבון. אין בסעיף זה כדי להעניק זכות ירושה לשותף האחר. לכן, צדק מנהל העיזבון כשפנה לבית המשפט בזמנו ודרש את השבת הכספים שנטל השותף בחשבון, לחשבון הבנק המשותף שהתקיים עד מות המנוח.
זוהי דרכו של בית המשפט להשבת המצב לקדמותו. היה זה נכון שבירור המחלוקות בין בעלי הדין ייעשה בשעה שמלוא הכספים נמצאים בחשבון מנהל העיזבון ולא בחשבונו הפרטי של אחד משותפי החשבון.
דוגמה למקרה מנוגד, שבו הצליחה ההשגה על החלטת הביניים: מקרה שבו טיפל משרד הח"מ לפני כעשרים שנה בבית המשפט העליון. התנהל הליך למימוש משכון אצל השופט ריבלין. מדובר בבית מגורים, שלגביו נטען על ידי יורשי המנוחה, כי מסמכי המשכון עליהם חתמה אימם המנוחה, נחתמו בזמן שהיתה תשושת נפש ולא הבינה את התוצאות של החתמתה על מסמכי משכון על הבית.
זהו מקרה המצדיק התערבות של בית המשפט בשלב מוקדם, בדרך של מתן סעד ארעי, אשר ימנע את הליכי המשכון עד להכרעה סופית של התביעה. אילולא היה ניתן צו זמני, האוסר על מימוש הליכי המשכון, עלול היה להיווצר מצב אבסורדי: הליכי המשכון יימשכו והזכויות יעברו לצד שלישי בנכס. כך, הדיון היה הופך לחסר תועלת ממשית.
לסיכום: לצערנו, המציאות כיום היא שלעיתים מוגשות בקשות סרק, המעמיסות על בתי המשפט עומס רב ואינן משרתות את המטרה, אלא גורמות לבזבוז זמנו היקר של בית המשפט ובעלי הדין, ולהוצאות נוספות מיותרות של בעלי הדין.
לכן, מומלץ לעורכי דין לנהוג משנה זהירות, בבואם להמליץ ללקוחותיהם על נקיטת הליך בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים, אלא אם מדובר במצב שעלול לגרום נזק בלתי הפיך ללקוח. מכל האמור לעיל, עולה המסקנה כי לעיתים עדיף לחכות לתום ההליך, כדי להימנע מנקיטת הליך סרק, בדרך של הגשת רשות ערעור (בכפוף לחריגים שפורטו לעיל). כך, ניתן לחסוך זמן שיפוטי יקר וזמן יקר של בעלי הדין.
* עו"ד אריה שחם בעל ניסיון בתיקי עיזבונות, בהתנגדויות ובהסכמי איזון בין יורשים.
** סייעה בהכנת הכתבה: יערית טרבלסי, כתבת zap משפטי.
