היום, ה-25.11.2019, הוא יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים.
13 נשים נרצחו על ידי בני זוגן מתחילת 2019. שלוש מהן - מיכל סלה, מריה טל ואסתי אהרונוביץ' ז"ל - בחודש האחרון. במקרה של שלושתן 'הכתובת לא הייתה על הקיר' ועל פניו מדובר ב"רצח מפתיע ובלתי צפוי" שקרה במשפחות נורמטיביות, דבר שסותר את הסברה הרווחת, לפיה אלימות במשפחה היא מנת חלקו של המעמד הסוציו אקונומי הנמוך, וממחיש עוד יותר את העובדה שזה יכול לקרות בכל מקום, לכל אשה.
העלייה הגואה במקרי האלימות במשפחה בכלל ובמקרי רצח נשים ע"י בני זוגן בפרט, מעוררת שוב וביתר שאת את השאלה לגבי תפקידן ותפקודן של מערכות החוק והמשפט בכל הקשור למיגור האלימות הגואה נגד נשים: האם המדינה עושה מספיק כדי לעצור את התופעה המזעזעת הזו? האם הפתרון נעוץ בענישה מחמירה יותר? בטיפול מונע ובשיקום? או דווקא בהעלאת המודעות ובשבירת "תקרת הבושה והפחד" שמונעת מנשים להתלונן?!
חשוב לציין! אלימות מצד בני זוג אינה מתרחשת רק מצד גברים כלפי נשותיהם, וישנם גם מקרים הפוכים, שבהם הגבר הוא הקורבן. עם זאת ברוב הגדול של המקרים, הנשים הן הצד הנפגע ולכן הפנייה בכתבה זו מנוסחת בהתייחס לאלימות נגד נשים.
החוק מאפשר לביהמ"ש להטיל על הנאשם גם תקופת מבחן שבמסגרתה יעבור טיפול שיקומי בקהילה - בין אם הנאשם הורשע במשפט ובין אם ביהמ"ש קבע שהנאשם עבר את העבירה אך לא הרשיעו
מה קובע החוק?
מדינת ישראל ומערכת המשפט מתייחסות בחומרה רבה לעבירות של אלימות נגד נשים מצד בני הזוג שלהן. עם זאת, ברור שמדובר בנושא מורכב. בחינת הנושא מהזווית המשפטית מתייחסת לראיות לביצוע העבירה מחד, ולנסיבות המקרה ונסיבות הצדדים מאידך. כלומר: נדרשת התייחסות הוליסטית שכוללת את כל הבטיה של הבעיה - מניעה, הגנה, ענישה ושיקום.
על התייחסותה של מערכת המשפט לנגע האלימות במשפחה , ניתן ללמוד מדבריו של כבוד השופט ס' ג'ובראן (רע"פ 6577/09 ניר צמח נגד מדינת ישראל): "... עבירות האלימות והאיומים ככלל, וכנגד בנות זוג בפרט, הפכו זה מכבר לרעה חולה אשר בתי המשפט מצווים להיאבק בה. נכון הוא אמנם כי אין בכך כדי "להוציא" את נסיבותיו האישיות של הנאשם הקונקרטי מן המשוואה ואולם דורש הדבר משנה תוקף לאותם אינטרסים של גמול והרתעה, הן של העבריין עצמו והן של עבריינים בכוח...".
הצורך הברור והמיידי במיגור תופעת האלימות נגד נשים לצד הבנת המורכבות המשפטית, הביאו לכך שבמהלך השנים נעשו ניסיונות רבים ושונים למצוא פתרונות חוקיים שיאפשרו לטפל בבעיה מכל זוויותיה. כך למשל:
הגנה ומניעה - בעוד שטווח הענישה המחמיר רלוונטי רק "לאחר מעשה" ומתייחס למקרים שבהם הוגש כתב אישום כנגד התוקף ובית המשפט קבע את אשמתו, נדרשת המדינה למצוא פתרונות שימנעו את התופעה ו/או יאפשרו לעצור אותה בזמן. לשם כך נחקק החוק למניעת אלימות במשפחה (תשנ"א-1991) שמאפשר לקורבן להוציא 'צו הגנה' שאוסר על בן הזוג להתקרב אל האישה במטרה למנוע את הפגיעה האפשרית בה.
החמרת הענישה - בשנת 1996 תוקן חוק העונשין באופן המחמיר את הענישה בגין עבירות של אלימות במשפחה. כך למשל נקבע, כי הדין בגין עבירות של אלימות כלפי בן זוג ע"פ חמור יותר מאשר עבירות אלימות כלפי מי שאינו בן זוג, והעונש שבצדן הנו כפל העונש לעומת תקיפה של מי שאינו "בן זוג". בסעיף זה אף מודגש, כי ההגדרה של "בן זוג" לעניין זה היא רחבה יותר וכוללת את "בן זוגו, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו... לרבות מי שהיה בן משפחתו בעבר". הכל במטרה להחמיר ולהרתיע.
שיקום - בצד הענישה, יש חשיבות אדירה לשיקום העבריין באופן שימנע את מקרה האלימות הבא. החוק מאפשר לביהמ"ש להטיל על הנאשם גם תקופת מבחן שבמסגרתה יעבור טיפול שיקומי בקהילה - בין אם הנאשם הורשע במשפט ובין אם ביהמ"ש קבע שהנאשם עבר את העבירה אך לא הרשיעו.
במקרים אלה, לאחר שהנאשם נמצא אשם ובטרם גזירת הדין, ישלח הנאשם לקבלת תסקיר שירות המבחן, ואם ישתלב בטיפול באלימות, אשר יוביל להפחתת הסיכון הנשקף ממנו, תהא זו נסיבה מקלה שעשויה להביא להקלה בעונשו.
"הפלונטר" של מערכת האכיפה והמשפט
הסעדים והחוקים המחמירים הם כמובן חשובים מאוד בכל הקשור למיגור אלימות נגד נשים. מבחינת אכיפה ומבחינה משפטית, מדובר כאמור בנושא מורכב מאוד שחייבים למצוא לו פתרון, אלא שלא ניתן יהיה לפתור אותו רק באמצעות חקיקה כזו או אחרת.
למרבה הצער, נשים רבות חוששות להתלונן במשטרה כלפי בני זוגן, אם משום ש"סלחו לו", אם בשל חשש מנקמה ואם בשל חשש מ"החיים שאחרי"
ה"מכשול" הראשון: הגשת כתב אישום
הבעיה המשפטית המהותית ביותר בכל הנוגע לעבירות של אלימות נגד נשים, נובעת מהקושי של המשטרה להשיג תשתית ראייתית מספקת שתאפשר לתביעה להגיש כתב אישום. יש לזכור שאלימות מצד בן הזוג מתרחשת ברובם המכריע של המקרים בין ארבע האמות של כותלי הבית, ללא עדים ו/או ראיות ממשיות (כגון הקלטה), ולכן רוב כתבי האישום מבוססים על גרסתה של המתלוננת. למשטרה יש אמנם הנחיות להחמיר כאשר יש חשד לעבירת אלימות במשפחה, אך כדי שניתן יהיה להגיש כתב אישום ואף לעצור את החשוד עד תום ההליכים (כדי להגן על המתלוננת) נדרשת תשתית ראייתית מוצקה שיכולה לבסס הרשעה.
למרבה הצער, נשים רבות חוששות להתלונן במשטרה כלפי בני זוגן, אם משום ש"סלחו לו", אם בשל חשש מנקמה ואם בשל חשש מ"החיים שאחרי" (ההליך משפטי, ההשפעה על הילדים, הפרנסה וכו'), ובמקרים רבים מספור גם נשים שאזרו אומץ והגישו תלונה, חוזרות בהן מתלונתן ומבקשות לבטל אותה. פעמים רבות המתלוננת אף ממש "מתחננת" בפני המשטרה, שתסגור את התיק "ולא תהרוס לה את החיים". במקרים כאלו קשה מאוד למשטרה להגיש כתב אישום נגד בן הזוג האלים ולא פעם היא נאלצת לסגור את התיק מחוסר ראיות. בנוסף לכך, יש לא מעט מקרים שבהם מוגש כתב אישום, אך ברגע האמת המתלוננת מסרבת להעיד בבית המשפט, או חוזרת בה מהגרסה שמסרה במשטרה.
חלק מהתיקים נפתחים בעקבות דיווח "עקיף" של עדי ראיה או שמיעה (שכן ששמע צעקות ומזמין משטרה וכד') ונחקרים גם אם הנפגעת מסרבת להתלונן
האם ניתן להגיש כתב אישום נגד גבר מכה ללא עדות של הקורבן?
מכיוון שהמדינה מייחסת חשיבות רבה לטיפול בעבירות (או חשד לעבירות) של אלימות כלפי נשים, חלק מהתיקים נפתחים בעקבות דיווח "עקיף" של עדי ראיה או שמיעה (שכן ששמע צעקות ומזמין משטרה וכד') ונחקרים גם אם הנפגעת מסרבת להתלונן. בפועל, מדובר בתיקים מורכבים מאוד שבגלל החסר הראייתי שבהם, הם עלולים להיסגר מחוסר ראיות או שיוגשו כתבי אישום שיסתיימו בהסדר מקל יחסית.
כך למשל, טיפלה הח"מ במקרה שבו התוקף בחור צעיר, אסיר לשעבר (שהורשע בעבירות שאינן עבירות אלימות), שהשתחרר מהכלא, שיקם כביכול את חייו והתחתן עם בת זוגו. באחד מהימים, כשהייתה בחודשי ההיריון הראשונים, התפתח בין השניים ריב והוא תקף אותה במקום העבודה ולעיני העובדים האחרים צעק עליה, גרר אותה בשערותיה ואיים עליה שהוא יגרום לה להפיל את העובר.
העובדים שנכחו במקום הזמינו את המשטרה, אך כשהגיעו השוטרים סירבה האשה להתלונן, ואמרה להם שהיא זו שאשמה, שהוא לא עשה לה שום דבר, שהיא לא מפחדת ממנו ושהחבלות על גופה לא נגרמו כתוצאה מהתנהגותו האלימה של בעלה. במקרה הזה, הצליחה המשטרה לבסס את כתב האישום על עדי הראייה שנכחו באירוע, אך בשל עמדתה הנחרצת, נאלצה התביעה להגיע להסדר שהוביל להקלה בעונש.
צו ההגנה הוא מסמך בעל תוקף משפטי אך אין בצדו מעקב אחר מקבל הצו ולכן אין בכך באמת פתרון לבעיה ואין בו הגנה של ממש על אותן נשים
ה"מכשול" השני: הגנה על המתלוננת
אחת מהסיבות העיקריות שגורמות לנשים להימנע מלהגיש תלונה במשטרה כנגד בן זוגן האלים, או לחזור בהן מהתלונה שהגישו, היא כאמור החשש (המוצדק לעיתים) מפני נקמה.
סעיף 13 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים, תשנ"ו-1996) מאפשר אמנם לאחר הגשת כתב אישום לבקש את מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים, אם "קיים יסוד סביר לחשש שהחשוד יסכן את בטחונו של אדם...", ובתנאי שלא ניתן להפיג את המסוכנות בדרך אחרת שפגיעתה בחירותו של הנאשם פחותה, ואולם הסנקציה של מעצר עד תום ההליכים המשפטיים תיושם רק במקרים החמורים יותר. נוצר אם כן מצב שבו, במקרי "הביניים" (מבחינת החומרה), הנאשמים לא נעצרים ולעיתים קיים חשש אמיתי לשלומה של המתלוננות.
כיצד יכולות המתלוננות להגן על עצמן? אחת מהאפשרויות "הפשוטות" שעומדות בפני הנשים המתלוננות היא להגיש לביהמ"ש בקשה לצו הגנה (המכונה גם "צו הרחקה"), שאוסר על החשוד להתקרב לקורבן.
אולם, בפועל מדובר בצו אזרחי שאמנם מהווה התרעה, אבל לא באמת יכול למנוע מעשה אלימות אם וכאשר יחליט החשוד להפר אותו. ישנן מדינות שבהן משחררים את החשוד עם איזוק אלקטרוני שמאפשר למשטרה לעקוב אחריו אונליין ולזהות האם הוא מפר את צו ההרחקה. בישראל, כאמור, צו ההגנה הוא מסמך בעל תוקף משפטי אך אין בצדו מעקב אחר מקבל הצו ולכן אין בכך באמת פתרון לבעיה ואין בו הגנה של ממש על אותן נשים. אפשרות אחרת היא לפנות בסיוע רשויות הרווחה, למקלט לנשים מוכות. אך גם כאן מדובר באפשרות מורכבת שדורשת מהמתלוננת לעקור את חייה ואת חיי ילדיה ולחיות "בסתר" ולכן, בפועל אפשרות זו מיושמת במקרי קיצון קשים בלבד, שבהם הנשים חוששות לחייהן באופן ממשי.
לצד החמרת הענישה בתיקי אלימות נגד נשים, נוטה מערכת המשפט לתת משקל משמעותי מאוד לנאשמים שנרתמו להליך הטיפול והשיקום ולא פעם, ההירתמות הזו אף מביאה להקלה בעונשם
ה"מכשול" השלישי: חזרתם של הגברים האלימים לחברה- הצורך בטיפול
למרות הנטייה לדרוש ענישה מחמירה בעבירות של אלימות נגד נשים, יש לזכור שענישה מחמירה אינה פותרת את הבעיה, שכן הגברים האלימים יחזרו "לעולם האמיתי" בתום ריצוי תקופת המאסר שלהם. כדי למנוע מצב שבו אותם גברים משתחררים מהכלא ויוצאים "לנקום" בבת הזוג "שהכניסה" אותם לשם, או להתנהג באותה צורה אלימה במערכת היחסים הבאה עם בת זוג אחרת, חשוב מאוד שהמדינה תפעל, לטפל ולשקם את אותם גברים.
החוק כאמור מאפשר לביהמ"ש לשלוח את הנאשם לטיפול שיקומי, וגם מערכת המשפט מבינה את החשיבות הזו לטווח הרחוק. לכן, לצד החמרת הענישה בתיקי אלימות נגד נשים, נוטה מערכת המשפט לתת משקל משמעותי מאוד לנאשמים שנרתמו להליך הטיפול והשיקום ולא פעם, ההירתמות הזו אף מביאה להקלה בעונשם.
יצוין כי מחקרים מוכיחים באופן חד משמעי שהנטייה של גברים אלימים אשר טופלו לשוב ולבצע עבירות, פוחתת באופן משמעותי לעומת מי שלא טופל.
יש צורך בתוכנית מקיפה ורחבה שתכלול בראש ובראשונה אלמנטים של חינוך הציבור והסרת חסמים פסיכולוגיים, ותחל כבר בשלב החינוך של בנים ובנות בגיל הרך
מה יכולה וצריכה המדינה לעשות?
לסיכום, מדובר כאמור בנושא מורכב מאוד שעל המדינה לטפל בו בדחיפות, הן במישור המשפטי והן במישור השיקומי. אבל כדי שניתן יהיה להשיג תוצאות אמיתיות, יש צורך בתוכנית מקיפה ורחבה שתכלול בראש ובראשונה אלמנטים של חינוך הציבור והסרת חסמים פסיכולוגיים, ותחל כבר בשלב החינוך של בנים ובנות בגיל הרך. חינוך לשיוויון, סובלנות ומתן כלים לפתרון קשיים והתמודדות עם בעיות שלא באלימות. העצמת הנשים כך שידעו לעמוד על שלהן, לזהות מצבי סיכון ולקטוע קשר מזיק באיבו.
בעניין זה כדאי להזכיר, שבשנת 2016 הוגשה לשולחן הכנסת תוכנית פעולה מפורטת שמבוססת על המלצות הוועדה הייעודית שהוקמה לצורך הטיפול בנושא, אך נכון להיום תוכנית זו טרם יצאה לפועל משיקולים בירוקרטיים ותקציביים שונים.
לקריאה נוספת בנושא
אלימות נגד נשים: מה גורם לגבר להיות אלים כלפי בת זוגו?
• הכותבת היא עו"ד פלילית
