המושג "אקטיביזם שיפוטי" מיוחס להרחבת הסמכות לביקורת שיפוטית והחלתה על הרשות המחוקקת, שלקח על עצמו בית המשפט העליון בעקבות חקיקתם בשנת 1992 של שני חוקי יסוד העוסקים בזכויות האדם; חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. בעיני רבים, הרחבה זו הובילה למהפכה חוקתית בישראל.
אקטיביזם שיפוטי שנוי במחלוקת נוסף מתרחש מדי יום במשפט הפלילי ונושא אופי שונה לחלוטין. על פי הכלל שקבע בעבר בית המשפט העליון, שופטים צריכים להימנע מייזום ומעידוד של עסקאות טיעון. בפועל, במקום ביקורת שיפוטית נחוצה על הפרקליטות והמשטרה, הכפופות לרשות המבצעת, בתיקים רבים השופטים מפגינים אקטיביות בהנעת הצדדים להתפשר ולסיים תיקים בעסקאות טיעון.
משפט פלילי – הליך פומבי של בירור האמת העובדתית – כמעט ולא מתקיים יותר בישראל
אקטיביות בהנעת הצדדים להתפשר והיעדר ביקורת שיפוטית מהמשפט הפלילי
בתצפיות שערכנו בעזרת סטודנטים למשפטים מאוניברסיטת בר אילן, במסגרת פרויקט מחקר ישוב סכסוכים שיפוטי (JCR), צפינו כיצד במקום לערוך בקרה שיפוטית ראייתית, השופטים נוהגים לדחוק בצדדים להגיע להסכמות הכוללות הודאה באשמה על מנת לייתר את המשפט. כתוצאה מכך, משפט פלילי – הליך פומבי של בירור האמת העובדתית – כמעט ולא מתקיים יותר בישראל.
כך לדוגמה, בראיון במסגרת מחקרו לתואר שלישי של ד"ר עמי קובו, כיום שופט ביהמ"ש המחוזי מרכז, נשאל שופט כמה לחץ הוא מוכן להפעיל על הנאשם באמצעות הסניגור כדי שהוא יודה? השופט ענה: "... אני מפעיל מידה מסוימת של לחץ, כי גם בזה אני רואה אינדיקציה אמיתית לחפות. באיזו מידה יעמוד הנאשם בלחץ. אם הוא עומד בלחץ, סימן שהוא באמת. אני גם עוקב אחרי התגובות שלהם". אלא שלדבריו, "כולם, כולם לא עומדים בלחץ".
הודאה באשמה, כפעולה עצמאית או כחלק מעסקת טיעון, מבטלת את היריבות בין ההגנה לתביעה, ולמעשה מבטלת את המשפט. למרות או בגלל זאת, כיום שיעור הכרעות הדין המבוססות על הודאה שנמסרה בבתי משפט במשפטים פלילים הוא מעל95%, ולרוב מדובר בהודאה הנמסרת במסגרת עסקת טיעון הנערכת בין הצדדים באישור בית המשפט.
אף שמערכת המשפט מצהירה שאין לאפשר לנאשם להודות במה שהוא מכחיש, הלחץ הזה גורם לכך שבמקביל למשפט, סניגורים מנהלים עם התביעה משאים ומתנים לקראת עסקאות טיעון, גם אם הלקוחות שלהם טוענים לחפותם.
כפי שכתב פרופ' קנת מן, מייסד הסנגוריה הציבורית, כתוצאה מכך, "עיקר הקביעות של האחריות הפלילית נעשה במסגרת מנהלית בין תובעים לסנגורים, כשהם פועלים בשדה מנהלי, במשרדי התובעים, בחדרם של התובעים בבית המשפט או בפרוזדור בית המשפט, ובהיעדר ביקורת שיפוטית ישירה על הערכת הראיות".
השופטים נמנעים מלשאול שאלות שהתשובה עליהן עלולה לסכן את אישור עסקת הטיעון, והכל עוצמים עיניהם מלראות את המציאות
לאן נעלמה הביקורת השיפוטית בעסקאות הטיעון?
למעשה, במשפט הישראלי עשוי נאשם להיות מורשע על פי הודאתו בלבד, אם נגבתה במהלך משפטו (הודאת 'פנים' פורמלית). הביקורת השיפוטית על תכנם של עסקאות הטיעון מוגבלת.
על פי הפסיקה של בית המשפט העליון, לתביעה יש שיקול דעת בלתי מוגבל בגיבוש החלטתה לערוך כל עסקת טיעון. כדי להימנע מתוצאה שהן השופט והן הצדדים אינם רוצים בה, השופטים נמנעים מלשאול שאלות שהתשובה עליהן עלולה לסכן את אישור עסקת הטיעון, והכל עוצמים עיניהם מלראות את המציאות.
הודאה שנגבתה מחוץ לכותלי בית המשפט ונמצאה קבילה, תוכל גם היא לשמש בסיס עצמאי ויחיד להרשעה, ובלבד שתאומת ב"דבר מה" נוסף. כדי להסתמך על הודאת "חוץ'" נערכים להודאה מבחנים; מבחן פנימי הבוחן את תוכן ההודאה ואת סימני האמת מתוכה, ומבחן חיצוני המחפש מחוץ להודאה סימנים המעידים על אמיתותה, דהיינו ה"דבר מה" הנוסף. הניסיון מלמד שמבחן זה איננו מספיק כדי למנוע הסתמכות על הודאות שווא, וליצור תריס מפני הרשעות חפים, ונשאלת השאלה מדוע אין לדרוש לכל הפחות "דבר מה" גם לגבי הודאה במסגרת הדיון, שכן ייתכן החשש שמא הנאשם מודה לשווא ממניעים נסתרים גם כאן.
וכי הודאה הנמסרת בבית המשפט חופשית היא מלחצים? הלוא כותלי בית המשפט עצמם מטילים אימה ופחד בלב הנאשם! וכי הודאה הניתנת בחלק מעסקת טיעון איננה פרי כפייה פסיכולוגית, איומים, שידולים והבטחות? וכי הסכמתו של אדם להעיד לטובת עצמו, עדות המאפשרת את חשיפתו לחקירת התביעה, הופכת את ההודאה אשר נסחטה מפיו בחקירת שתי וערב של הקטגור ל"לא כפויה"?
בשנת 2007, במהלך הדיונים על הצעת חוק עסקאות הטיעון בוועדת סדר הדין הפלילי, דנו באפשרות להגדיר, כי תפקיד השופט הוא לוודא "מפי הנאשם" שההודאה שנמסרת בעסקת הטיעון היא הודאת "אמת ומרצון". שאלה השופטת רבקה פלדמן: "איך אוודא שזה נעשה מרצון חופשי?". ענה המשנה לפרקליט המדינה, עו"ד שוקי למברגר: "אם הוא הבין חזקה שזו הודאת אמת". יו"ר הוועדה, השופטת (כתוארה אז) מרים נאור, הגיבה: "כל הדברים האלו אומרים שההודאה היא מרצון, ולא שהיא אמת", והוחלט להשמיט את המילה "אמת" מנוסח הצעת החוק. אלא שגם הקביעה "שההודאה היא מרצון" מסופקת, בהינתן הלחצים והפיתויים שבהם נאלץ נאשם בפלילים בישראל לעמוד.
מאותו החוק שהוביל בעיני החולקים על בית המשפט העליון, ל"מהפכה החוקתית" ולאקטיביזם שיפוטי בריסון הכנסת, מתעלמים השופטים כאשר הם באים למלא את תפקידם השיפוטי בריסון התביעה
אקטיביזם שיפוטי אמיתי נועד לוודא את קיומן של ראיות לאשמה
עצמאותנו והבטחת קיומנו כדמוקרטיה חופשית, כרוכה גם במחויבות השופטים לחירות הפרט מהאשמתו והרשעתו על לא עוול, ולהגנה על זכותו של הציבור לכך שהאמת המשפטית תתקרב לאמת העובדתית. אל לנו לשכוח כי התנאים לפגיעה בחירות, כמו בשאר זכויות היסוד, מעוגנים בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. כשם שכתבה על כך שופטת בית המשפט העליון בדימוס דליה דורנר, "ראש וראשון לתנאים אלו הוא הוכחת קיומן של ראיות לכאורה שהן הבסיס להצדקת שלילת החירות".
לצערנו הרב, מאותו החוק שהוביל בעיני החולקים על בית המשפט העליון, ל"מהפכה החוקתית" ולאקטיביזם שיפוטי בריסון הכנסת, מתעלמים השופטים כאשר הם באים למלא את תפקידם השיפוטי בריסון התביעה. שכן, אקטיביזם שיפוטי שנועד לוודא את קיומן של ראיות לאשמה, ולהבטיח שהאמת המשפטית תתקרב לאמת העובדתית בטרם שוללים חירותו של אדם, יותר ויותר נעדר מהמשפט הפלילי בישראל!
ד"ר יוסף זהר הוא מנהל המכון לבטיחות במשפט הפלילי, מרצה במכללות אור יהודה ושערי משפט וחבר הסגל הבכיר בחוג לקרימינולוגיה באקדמית גליל מערבי
בתמונה למעלה, ד"ר יוסף זהר. צילום: דן גושן
