ביהמ"ש המחוזי בחיפה דחה לאחרונה תביעה של הורים בגין טענה ל"הולדה בעוולה" ואת תביעת בתם ילידת 1987, אשר אובחנה בזמן לידתה כסובלת מתסמונת דאון, בגין "החיים בעוולה". זאת, בשל העדר פרקטיקה מיילדותית נוהגת בשנת לידתה לבצוע הפסקת הריון לעובר ברחם אמו בשלב שלאחר החיות.
עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מלמד, כי מסכת האירועים שהתבררה בפניו עוסקת באירועים שקרו בשליש השלישי להיריון ולכך חשיבות מכרעת, הן מבחינת הדיון הרפואי והן מבחינת הדיון המשפטי.
לפי עובדות פסק הדין, האישה ההרה הגיעה לידיעת הרופאים עם הריונה רק בשבוע 24 ועוד חמישה ימים, וגם זה עניין שהתברר רק כעבור זמן, שכן בביקורה הראשון היא לא ידעה לספר מה גיל ההיריון ומהו מועד הווסת האחרון.
עובדות אלה הן חריגות יחסית בתביעות הולדה בעוולה, ויש להן חשיבות מיוחדת, שכן מעבר ל- 24 שבועות היריון, הקהילה הרפואית דנה בעובר בר-חיות, ולכן משתנה מסגרת הדיון הרפואי, האתי והמשפטי, כך שהמרכיב הנוסף שמצטרף לאחר היריון בן 24 שבועות, היא השאלה המוסרית/משפטית/רפואית האם ראוי להרוג את העובר בגין המום שהתגלה.
היכנסו לפורום רשלנות רפואית בהריון ולידה
האם ועדה להפסקת הריון היתה מתירה את המתת העובר?
עמדה על כך כב' השופטת יעל וילנר, עת הבהירה כי על התובעים בעילה של הולדה בעוולה, במיוחד כאשר העובר הוא כבר בר-חיות, להוכיח ראשית, כי ועדה להפסקת היריון הייתה מתירה את המתתו של העובר ואת ביצוע הפסקת ההיריון על אף השבוע המתקדם בו נמצא ההיריון, וזאת בעקבות הלכת ע"א 1326/07 ליאור המר נ' פרופ' עמית.
נאמן להלכת ליאור המר העדיף בית המשפט המחוזי, תוך דיון מעמיק, את חוות דעת המומחה מטעם ההגנה, על חוות דעתו של המומחה מטעם התביעה, שלשיטתו של בית המשפט כשל להוכיח כי בישראל במועד הרלוונטי נהגה פרקטיקה של המתת עוברים. וכלשון בית המשפט: ""למיטב ידיעתי ובירוריי" כלשון ד"ר ויס, אינו מהווה אסמכתא רפואית שיש בה כדי לבסס את הטענה כי בשנת 1987 הייתה פרקטיקה מקובלת של המתת העובר ברחם אימו". ועוד נאמר: "גם השיטות הנוספות המפורטות בסעיף כ"ו לחוות דעתו של ד"ר ויס (החדרת אוויר לעובר דרך מכשיר אופטי, דיקור לב העובר, הקזת דם העובר, הזרקת תמיסת סליין לאזור מעטפת לב העובר, הזרקת חומרים רעילים למחזור הדם העוברי ועוד), לא התבססו על תיאורי מקרים בארץ ולא הוכח כי שיטות אלה היו מיושמות בארץ בשנת 1987".
היעדר קשר סיבתי
חשוב לזכור, כי בית המשפט כן קיבל את טענת ההתרשלות וכן קבע שעל הרופאים היה לברר את גיל ההיריון ולנקוט פעולות הרבה יותר מהר ממה שנעשה בפועל, אך בסיכומו של דבר שלל אחריות בגלל היעדר קשר סיבתי, תוך מתן הנמקה שמאוד קשה לערער עליה - שאלת מהימנות של מומחה והעדפה של עד מומחה על פני משנהו.
ככל שהמדובר היה בהיריון בגיל של פחות מ- 24 שבועות, ו"חוסר צורך" להרוג את העובר בטרם ביצוע הפסקת היריון, הנמקה זו של בית משפט הייתה מחייבת תוצאה משפטית הפוכה.
שאלה רפואית או משפטית?
חשוב לדעת; לפני כחודש התקיים כנס גינקולוגי בו נדונה השאלה אם יש להביא להפסקת היריון מסיבות אימהיות בעובר לאחר 24 שבועות היריון. האם זו שאלה רפואית? האם זו שאלה משפטית? כל צד מנסה להעביר את ההחלטה למגרש שכנגד ולהימנע ככל הניתן מקביעת נורמה. כך עשה גם בית משפט נכבד זה כאשר קבע, כי ועדה להפסקת היריון [כלומר: רופאים] לא היו מאשרים את הפסקת ההיריון, מבלי שהוא עצמו נדרש לשאלה ולקביעת מסמרות.
עוד בנושא:
