חוק ההסדרים בא לעולם ב-85', יחד עם התכנית לייצוב המשק, ומאז הוא איתנו, כמו גיבנת אנטי-דמוקרטית שמסרבת לחלוף ולעזוב את חיינו הפרלמנטריים.
חוק ההסדרים חותר תחת הכנסת, מייתר ומבטל חקיקה, והופך את מלאכתנו המחוקקים, לסוג של טירדה טרחנית, שחוק ההסדרים כאמור, כבר יקזז, אותה, יעקר אותה, ולמעשה, ירוקן את החקיקה מתוכנה.
החוק מגלם אפוא שיבוש אנטי-פרלמנטרי עמוק ויסודי.
חוק ההסדרים מערבב מין שבאינו מינו: כל חבילת הרפורמות השונות שאינן קשורות במישרין עם התקציב, צריכות להיות נידונות בנפרד ולעבור מסלול חקיקה. אין להעבירן בחטף.
זאת ועוד: משעה שהכל מגיע כמקשה אחת, הרי שנמנע דיון ענייני ואין למחוקקים אופציה להתנגד לרפורמה אחת ולתמוך באחרת.
בטענה הרווחת לפיה חוק ההסדרים, מעניק לכל פקיד באוצר, הרבה יותר כח מאשר למחוקק, יש למצער ממש.
יכול ח"כ לעמול שנים על חוק, ולבסוף החוק לא יופעל, כי חוק ההסדרים יקבע שביצועו יידחה, שוב ושוב, והחוק לא יתוקצב. בקיצור, מלאכת החקיקה היתה כלא היתה.
לא בכדי יצא קצפו של יו"ר הכנסת, רובי ריבלין, שאף לראשונה נאבק והצליח לכווץ באורח דרמטי את החוק ואף להעבירו מן העולם. בחוק הזה היה מקופל שנות דור עלבונה של הכנסת, עליבותו של המחוקק והסיזיפיות שבעבודתו.
שר האוצר הנוכחי,כמו גם קודמיו, גורסים שחוק ההסדרים שומר על ריסון תקציבי.
יכולה אכן הכנסת להפריז בחקיקה שעלותה גבוהה ומסכנת מסגרות תקציב.
השאלה היא האם חוק ההסדרים הוא הכלי הריסוני היחידי והבלעדי שעומד לרשותנו.
האם לא ראויי היה להגיע להסכמות מוקדמות, לאמנה כלשהי, או כל כלי או מנגנון אחר שמצד אחד לא יבזה את הכנסת כרשות מחוקקת כפי שעושה חוק ההסדרים, ומצד שני, ימנע בולמייה חקיקתית יקרה ומסוכנת.
דומני שבהידברות עניינית והוגנת בין הממשלה לכנסת, אפשר למצוא את האיזונים המתאימים שגם לא יבזו את עבודת המחוקק כפי שעושה חוק ההסדרים, וגם ישמרו על משמעת תקציבית. והעיקר, אחריי ככלות הכל לממשלה רוב קואליציוני מובהק וממושמע. למה היא בכלל צריכה חוקי הסדרים ומעקפים אנטי-דמוקרטים.
--
ח"כ חיים אורון הינו יו"ר מרצ וחבר ועדת הכספים
