עפ"י חוק ופסיקה הזכות לשימוע ו/או טיעון נופלים בגדר זכות יסוד. זכות הטיעון משמעותה, כי דברו של הנפגע יישמע בטרם תתקבל החלטה בעניינו.
לעניין זכות יסוד זו, אין כל חשיבות אם הרשות הציבורית (מנהלית) פועלת מכוח חיקוק ו/או מכוח הנחיה פנימית ו/או מכוח הסכם. בכל מקרה בו רשות ציבורית מבקשת לשנות את מעמדו של אדם, עליה לפעול כלפיו בהגינות, ומכך נגזרת החובה להעניק לאותו אדם את ההזדמנות להשמיע את דעתו .
לגופו של עניין, באפיק המנהלי מוטלת חובה על הרשות המנהלית ליתן זכות לאדם להשמיע טענותיו טרם ההחלטה להגיש כנגדו כתב אישום. ההחלטה על הגשת כתב אישום בעבירה מנהלית הינה החלטה מנהלית לכל דבר ועניין, המחייבת על פי חוק הנמקה בכתב, וכן כפופה היא לכללי המשפט המנהלי, במסגרתם ניתנת זכות הטיעון למי שצפוי להיפגע כתוצאה מאותה החלטה.
רוצים לשאול שאלה? היכנסו עכשיו לפורום פלילי
למציאת עו"ד פלילי באינדקס משפטי
לעומת זאת, במישור הפלילי אין המדובר בזכות טיעון במובנה הרגיל של זכות זו שכן במישור הפלילי זכות הטיעון אינה מוענקת ככלל.
החריג לכלל זה הנו סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב – 1982 , הקובע הלכה למעשה כי אין לאדם זכות טבועה שייערך שימוע בעניין ההחלטה להגיש כנגדו כתב אישום, למעט בעבירות המסווגות כעבירות מסוג "פשע". ויודגש כי בטרם התקבלה החלטה ע"י רשות התביעה על הגשת כתב אישום בעבירות פליליות, אין לנאשם זכות טיעון .
הצדקה למתן זכות שימוע
לשיטתנו, ההצדקה למתן זכות לשימוע במשפט הפלילי אף גוברת מקודמתה, בעיקר לאור הקושי התהומי להטיב את הנזק שעלול להיגרם לנאשם. הנזק כאמור נובע מניסיון להרשיע באישום כאשר אין לאישום כל יסוד. כך למשל, בתיקים בעלי אופי חמור ו/או עבירות שיש עימן קלון, זיכוי אינו עניין של מה בכך. ניהול פרשת הוכחות מתפרש בד"כ על פני תקופה ארוכה, ומצריך משאבים כלכליים ונפשיים כאחד. אלא שגם אם בסופו של יום משפטו של הנאשם יסתיים בזיכוי, הרי שזה לא יוכל לפצות על אותן שנים אבודות, עוגמת הנפש, עינוי הדין ועוד נזקים רבים שנגרמו כבר לנאשם.
הוראת סעיף 60א(א) דלעיל עוסקת בחובת יידוע חשוד בעבירה מסוג "פשע" על עצם העברת חומר החקירה בעניינו לתובע טרם גיבוש כתב אישום, (תחולה מיום 1.1.03 ). הוראת הסעיף מטילה חובה על רשות התביעה להמציא לידי החשוד (שאינו עצור) הודעה לפיה חומר החקירה הועבר לידיה. כמו כן, הוראות סעיפים 60 (א)(ב-ד) מחייבים את רשות התביעה לציין בהודעה את כתובתה העדכנית שאליה יוכל החשוד לפנות בכתב לבירורים ולהצגת טענות.
החשוד רשאי תוך 30 יום לפנות בכתב אל רשות התביעה בבקשה מנומקת להימנע מהגשת כתב אישום כנגדו כאשר רשות התביעה מוסמכת להאריך את מועד הפנייה. במידה והחליטה רשות התביעה כי הנסיבות מצדיקות זאת, רשאית היא להגיש כתב אישום בטרם חלפו 30 יום ואף טרם פנייתו האפשרית של החשוד, ובלבד, שנימקה החלטתה כדבעי. רשות התביעה רשאית לזמן את החשוד לשימוע בע"פ אולם כאמור, לא מוטלת עליה חובה כזו. (תחולתם מיום 1.1.05) עינינו רואות כי החל משנת 2005 קיבלה הזכות לשימוע מעמד חקיקתי ומשכך אינה נגזרת עוד רק מזכות הטיעון הטבעית.
השפעת החוק
כיצד משפיעה תחולת החוק על נאשמים שחומר חקירה בעניינם הועבר לתביעות טרם תחולת החוק, וכתב האישום הוגש לאחר תחולת החוק?
בת.פ 3289/06 בבית המשפט השלום בתל אביב בית המשפט עמד על סוגיה זו כאשר באי כוח הנאשמים העלו טענה מקדמית לפיה הופרה זכות הנאשם לשימוע ומשכך קופחה הגנתו באופן המצדיק ביטול כתב האישום נגדו. בעניין זה חומר החקירה הועבר לתביעה בשנת 2002 ואילו כתב האישום הוגש בשנת 2006. עלתה שאלה מהו המועד הקובע לעניין חובת התביעה ליידע חשוד אודות חומר החקירה נגדו ובעקבותיה זכותו להישמע טרם הגשת כתב אישום? האם מועד קבלת חומר החקירה לתביעות או מועד הגשת כתב האישום. בית המשפט קבע כי המועד הקובע לעניין סעיף זה הוא מועד העברת חומר החקירה לתביעות.
לאור העובדה שהחומר הועבר בשנת 2002, הרי שאז החוק לא היה בתוקף ומשכך לא חלה על התביעה חובת יידוע רטרואקטיבית. בית המשפט הוסיף שפרשנות אחרת של ההוראה משמעותה הטלת נטל כבד ונוסף על התביעה, כזה שהמחוקק לא התכוון להטיל עליה, לנוכח העובדה שקבע מועד תחולה עתידי להוראת החוק. הנאשם 1 בתיק זה מיוצג ע"י עו"ד גלעד כצמן.
כמו כן ראה שלוש החלטות רלבנטיות נוספות מהעת האחרונה:
בת.פ 1199/05 בבית המשפט המחוזי בתל אביב הוגש כנגד הנאשם ביום 19.12.05 כתב אישום בעבירות פשע ואולם חומר החקירה הועבר לתביעות כבר ביום 9.1.03 כלומר לאחר תחולת חובת היידוע. הועלתה טענה מקדמית שלא קוימה חובת היידוע ולכן יש לאפשר לנאשם לחזור בו מכפירתו ולבטל את כתב האישום כדי לאפשר לנאשם את זכות השימוע בטרם הגשת כתב האישום. המאשימה הציעה לערוך שימוע לאחר הגשת כתב האישום על מנת לרפא את הפגם. בית המשפט עמד על ההבדל בסטטוס של נחקר ו/או חשוד לבין נאשם וכן העלה חשש שהמאשימה תינעל על עמדותיה כפי שהוצגו בכתב האישום ומשכך בחינת טענותיו של הנאשם לא תעשה באותה מידה של פתיחות שהייתה נעשית במקרה שטרם הוגש כתב אישום וגובשה עמדת המאשימה. בית המשפט הורה על ביטול כתב האישום על מנת למצות את הליך השימוע.
בת.פ 3251/05 בבית משפט השלום בירושלים הוגשו כנגד הנאשמים כתבי אישום בגין עבירה מסוג פשע, וזאת מבלי שנשלחה אליהם הודעה על כך כי רשות התביעה קיבלה לידיה את חומר החקירה. בכך מנעה מהם רשות התביעה את האפשרות לעתור לפניה להימנע מהגשת כתב אישום, כלומר, מנעה מהם את זכות השימוע. בית המשפט מציין את סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי, לפיו בית המשפט רשאי להורות על מחיקת כתב אישום באם נפל בו פגם או פסול.
בית המשפט קבע במקרה זה כי אי מתן אפשרות לנאשמים להעלות טיעוניהם לפני רשות התביעה עובר להגשת כתב האישום, יש בו משום פגם, ואותו פגם קיפח את הגנת הנאשמים. לאור הנסיבות לעיל בהן רשות התביעה הגישה כתבי אישום "בחופזה" ובשל כך מנעה מהנאשמים את זכות הטיעון שעמדה להם, בית המשפט הורה על ביטול כתב האישום כנגדם.
בת.פ 1472/06 בבית המשפט השלום בבאר שבע הוגש כנגד נאשמת כתב אישום בעבירה מסוג פשע, כאשר הנאשמת לא הוזמנה להעלות טענותיה טרם הגשת כתב האישום. בא כוח הנאשמת טען כי במקרה זה הוגש כתב אישום כה חמור בלא שקוים הליך השימוע כמצוות המחוקק ועל כן יש לבטל את כתב האישום ולאפשר לנאשמת להציג עמדותיה לתביעה בטרם הכנת כתב האישום בעניינה. בית המשפט בחן את הנזק שיגרם לאינטרס הציבור באם כתב האישום יימחק, אל מול הנזק שייגרם לנאשם באם יקוים הליך השימוע בזמן שכתב האישום תלוי ועומד על מנת לרפא את הפגם. בית המשפט קבע כי אינטרס הציבור לא ייפגע אם יבוטל האישום שכן אין בביטול כתב האישום כדי לחסום את המאשימה מהגשת כתב אישום מחדש. כך זכויותיה של הנאשמת תשמרנה באופן שתוכל להעלות טענותיה, ולא בסטטוס של נאשמת.
בת.פ. 4938/07 בבית משפט השלום בירושלים בייצוגו של עו"ד גלעד כצמן, בוטל כתב האישום על פי החלטת בית המשפט, לאחר הגשתו, לאור המנעות התביעה מלהודיע לנאשם על זכותו לשימוע. בתיק זה המנעות התביעה מלערוך שימוע נבעה מהחלטה מושכלת של תובע, כפי זכותו על פי חוק בנסיבות מסוימות, החלטה אשר לשיטת עו"ד כצמן לא הייתה סבירה.
* עו"ד גלעדן כצמן הוא מומחה למשפט פלילי ותעבורה.
** אין באמור לעיל כדי להוות ייעוץ משפטי מכל סוג שהוא. המסתמך על תוכן המאמר ללא היוועצות משפטית פרטנית, עושה זאת על דעת עצמו בלבד ועל אחריותו.
