לעיתים מצבנו הרפואי מחייב התערבות כירורגית, או שאנו בוחרים לעבור ניתוח לשיפור מצבנו, כמו ניתוח פלסטי. כשאנו נכנסים לניתוח, אנו שמים את מבטחנו בידי הצוות הרפואי, בידיעה כי בריאותנו ושלומנו לנגד עיניהם. אך לעיתים, למרבה הצער, אנו נכנסים לניתוח, ויוצאים עם נזקים, שנגרמו עקב פעולה רשלנית במהלכו.
מקרים נפוצים של רשלנות בניתוח
רשלנות רפואית (Medical Malpractice) בניתוח יכולה להתבטא במקרים רבים, למשל:
היעדר הסכמה מדעת - למסירת הפרטים אודות הניתוח, וקבלת הסכמה מפורשת של המנותח (ולא רק 'קשקוש' על טופס ההסכמה) חשיבות רבה, והפרת חובה זו בלבד עשויה לבסס עילת רשלנות.
היעדר בדיקות מקדימות - האחריות מתחילה מרגע מסירת המידע לחולה ועד לאחר המעקב הרפואי הנלווה לניתוח. רשלנות רפואית יכולה להתבטא גם כאשר הרופא לא מבצע את הבדיקות הנדרשות כדי לבסס את החלטתו. כך למשל, בפס"ד קקון (ת"א 6436/04 קקון נ' ד"ר ספקטור (מחוזי ירושלים)) נטען, כי אילו היה הרופא מבצע בדיקות ומתייחס לממציאיהן, הנזק היה נמנע.
בחירה בפרוצדורה רפואית שגויה - נזק שנגרם עקב בחירה בהליך כירורגי אחד על-פני הליך אחר, כאשר הדרך שנבחרה לא היתה דרך הטיפול הסבירה ביחס לידע הרפואי ולמצב המטופל.
ניתוח מיותר כשהיתה דרך אחרת - בפסק דין קקון הנזכר לעיל, נפסק פיצוי גבוה, לאחר שבוצע ניתוח, שגרם לתובע נזק חמור ונכות מלאה. הוכח, כי הבחירה בניתוח היתה פזיזה ורשלנית ולא נסמכה על המידע המלא, וכי הרופא הסביר, לו היה בפניו כל המידע הנחוץ, היה בוחר בדרך טיפול אחרת.
ניתוח שגוי - הכוונה , למשל, לטיפול באיבר הלא נכון, או לביצוע הליך מיותר, כמו מנותח שבטעות נכרתה רגלו הבריאה. לדוגמה, בתביעה בעקבות ניתוח שהסתיים בכריתת רחם בטעות, חויב המוסד הרפואי בפיצוי גבוה על הכאב והסבל ובנוסף בתשלום הוצאות שני הריונות באמצעות פונדקאית.
נזק נלווה - נזק שנגרם במהלך הניתוח עקב ביצוע הליך שגוי. לדוגמה, במקרה שקרה, בניתוח פשוט במיתרי הקול, השתמשו במכשיר המחזיק את הלשון. עקב הפעלתו בעוצמה רבה, נגרם נזק ללסת של המנותח. במקרה זה נדרש להוכיח, כי הפעלת המכשיר היתה רשלנית וחרגה מהסביר.
זיהומים - עקב אי שמירה על גהות מספקת במהלך הניתוח והחדרת זיהום לגוף.
התמודדות עם נזקים בזמן הניתוח - כאשר מהלך הניתוח מסתבך, ויש צורך לטפל במצוקות שצצות. לדוגמה, מטופל נכנס לניתוח פשוט ושגרתי בושט עקב קשיי בליעה. הניתוח הסתבך ולאחר מאבק של 12 שעות, נגרם נזק לכלי הדם שלא טופל כראוי, אשר הוביל לאירוע מוחי ונכות מלאה.
מהם שיקולי בית המשפט לבחינת השאלה אם היתה רשלנות?
המבחן לקיומה של רשלנות רפואית הוא מבחן הרופא הסביר. המבחן אינו מבחן של חכמה לאחר מעשה. הרופא נבחן על-פי אמות מידה אובייקטיביות ומקצועיות הנלקחות בחשבון על רקע מכלול נסיבות המקרה.
מהרופאים נדרשת עמידה ברף זהירות גבוה, אשר יקבע בהתאם לעניין, כאשר יש הבדל ברמת האחריות הנדרשת בכל ניתוח. בניתוחי ברירה למשל (ניתוחים פלסטיים, קוסמטיים, לייזר לעיניים וכיוב'), מוטלת אחריות גבוהה במיוחד, בשל אי נחיצותם ואופיים השיווקי. בניתוחים קבועים מראש, ינתן משקל לאפשרות לקבל את מלוא המידע, לבצע בדיקות, ולהכין את המנותח, ורף הזהירות יהיה גבוה. בניתוחי חירום, ינתן משקל לבהילות וללחץ בהם נדרש הצוות הרפואי לפעול, וכן לכך שלא התאפשר זמן רב כדי להפעיל שיקול הדעת ולהתכונן לניתוח.
בית-המשפט יבחן, כבכל תביעה נזיקית, האם פעולת הרופא היתה רשלנית, האם נגרם נזק, והאם קיים קשר סיבתי בין הפעולה לבין הנזק.
נקיטת אמצעים סבירים
המבחן לרשלנות יהיה האם הרופא נקט אמצעים הסבירים כדי להבטיח את שלום המנותח. פעולה שעשייתה התבססה על העדפה של אסכולה רפואית מקובלת על פני אחרת, ועומדת בטווח הסבירות, לא תחשב רשלנית, ובית-המשפט אינו מבכר גישה רפואית אחת על פני רעותה.
רף הזהירות שנקבע לרופאים הינו מחמיר. מצופה מכל רופא להיות פעיל, לחקור, לדרוש ולברר את כל העובדות הנחוצות ביחס למידע הרפואי הקיים, לבצע את הבדיקות הנדרשות, וכן להתייעץ עם מומחים נוספים, בפרט במקרים שאינם מובהקים. על החלטת הרופא להיות שקולה, מבוססת על המידע הרפואי השייך לעניין, לאחר התייעצות מספקת, ולאחר שנשקלו הסיכונים האפשריים והדרכים החלופיות. לא כל טעות מהווה רשלנות – השאלה היא, האם ההחלטה היתה סבירה ביחס לפרקטיקה המקובלת ולמצב המטופל באותה נקודת זמן. ככלל, פעולה שהיא שימוש בפרקטיקה מקובלת תחשב כלא רשלנית, אלא אם יוכח כי קיימת פרקטיקה אחרת, ידועה, נגישה ולא יקרה, שהיה בה למנוע את הנזק.
בית-המשפט יבחן את פרטי המקרה, באמצעות המסמכים הרפואיים, חוות דעת של מומחים, ספרות מקצועית ומאמרים, כאשר ישנה חשיבות רבה לתיעוד ורישום מסודר ומהימן של כל פרטי הליך והטיפול הרפואי על-ידי המוסד הרפואי. במידה שתיעוד הניתוח חסר או אינו מספק, יהיה בכך נזק ראייתי שיעביר את נטל ההוכחה לכתפי המוסד הרפואי.
הרתעת יתר
בית-המשפט יבחן את ההסתברות להתרחשות הנזק, את חומרת הנזק, את העלויות והפעולות שנדרשו למניעתו, ומעל לכל, את הערך החברתי של הפעולה שגרמה לנזק, כאשר זלזול, אדישות או התעלמות מתוצאות בדיקה, יקבלו משקל שונה מבחירה תמת לב בפרקטיקה שגויה. כן נזהר בית-המשפט מהרתעת יתר שתגרום ל"רפואה מתגוננת" ולרפיון ידי הצוות הרפואי ועומס על בתי-החולים. לכן, הקשר הסיבתי הנדרש הוא גם מדעי, שיוכח באמצעות חוות דעת רפואיות, וגם משפטי, המבוסס על שיקולי מדיניות ומבחן השכל הישר.
הזכות לכבוד ולאוטונומיה
לזכותו של אדם לכבוד ואוטונומיה מייחס בית-המשפט חשיבות רבה במסגרת הטיפול הרפואי. ממנה נגזרת זכותו לתת הסכמה מדעת לניתוח. זכות המקימה חובה על הרופא המטפל למסור למטופל את המידע על מהות הניתוח, הסיכונים הכרוכים בו, דרכי פעולה חלופיות אפשריות וכל מידע שאדם סביר נדרש לו כדי לקבל החלטה אם להסכים לטיפול המוצע, כאשר החתמה על 'טופס הסכמה' אינה תנאי מספיק לקיומה של הסכמה מדעת. לקבלת הסכמתו של אדם להליכים רפואיים חשיבות רבה, כאשר ניתוח שבוצע ללא הסכמה כלל, הוכר כתקיפה.
לא כל נזק שאירע עקב ניתוח יוכר כרשלנות רפואית, ועל בית-המשפט לבצע איזון עדין, במבחן הרופא הסביר, בין מכלול השיקולים והנסיבות המיוחדות של המקרה. גם עלינו כמטופלים מוטלת אחריות. במקרה של ניתוחי ברירה, יש לשקול היטב אם התועלת הצפויה, מצדיקה את נטילת הסיכון. בניתוחים שנקבעו מראש, מומלץ לבחון את המידע הנגיש ולקבל החלטה מושכלת, לאחר בדיקה לעומק, בחינת החלופות, ואף קבלת חוות דעת נוספת.
